שינדלר נ' החברה הכלכלית לנהריה בע"מ ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לאכיפת חוזה שנחתם בין התובע לנתבעת 1 (להלן: "החברה הכלכלית") ולחיוב הנתבעות בתשלום פיצויים מוסכמים על סך 1,260,000 ₪, בגין הפרות חוזה, בנוסף לפיצוי על סך 30,000 ₪ בעבור רכוש שנגנב לתובע, לטענתו, בשל מחדלן של הנתבעות.

בסיכומיו זנח התובע את הסעד המבוקש על ידו לאכיפת חוזה, וכן את טענותיו לעניין הפיצוי בעבור הרכוש שנגנב, ולפיכך נותרה על כנה רק התביעה לתשלום הפיצוי המוסכם.

בפסק דין מיום 19.12.2009 שניתן בהודעה כנגד הצדדים השלישיים בתיק, נמחקה ההודעה לצדדים השלישיים בהסכמת הנתבעות, אשר חויבו בהוצאות הצדדים השלישיים.

העובדות הצריכות לעניין

ביום 15.2.2005 נחתם בין התובע לחברה הכלכלית הסכם להפעלת מתקנים ואטרקציות במקומות מסומנים ומגודרים במתחם חוף "גלי גליל" בנהריה (להלן: "החוף") ובמתחם הבריכה המחוממת (להלן: "קאנטרי קלאב" ו/או "הקאנטרי") באזור הדרומי סמוך לטיילת שבחוף העיר נהריה (להלן: "ההסכם" ו/או "החוזה").

בהתאם להסכם (נספח "א" לת/1), התחייבה החברה הכלכלית, בין היתר, לספק לתובע את השטחים הנ"ל, לספק את החשמל לצורך הפעלת המתקנים, לדאוג לרישוי מתאים למתקנים, לספק תאורה מתאימה, ולהקצות לתובע מחסן לאחסון הציוד. עוד התחייבה החברה שלא לאפשר לגופים ו/או אנשים אחרים להקים בשטחה אטרקציות דומות במשך תקופת ההתקשרות, וכן כי תינתן לתובע "הזכות למכור שטחי פרסום על המתקנים ובסביבתם" (סע' 14 להסכם).

הצדדים הסכימו, בסעיף 16 להסכם, כי במקרה של הפרת ההסכם מצד החברה הכלכלית, תפצה החברה את התובע בפיצוי מוסכם מראש על סך 300,000$ ארה"ב (להלן: "הפיצוי המוסכם").

התובע מצידו התחייב לרכוש ציוד לביצוע הפעילות ממפעלים מוכרים, לשלם לחברה הכלכלית סך של 100,000 ₪+ מע"מ לשנה (סכום אשר ישולם רק לאחר גמר הכנת התשתיות מצד החברה הכלכלית), ולבטח ביטוח מתאים לכיסוי מלא של כל נזק שעלול להיגרם לקהל המשתמשים.

הצדדים הסכימו, כי תוקפו של ההסכם יהא לחמש שנים מיום חתימתו, עם מתן אופציית הארכה ל-5 שנים נוספות.

ביום 7.7.05 פנה התובע במכתב לראש העיר נהריה (דאז), מר רון פרומר. במכתבו, העלה התובע טענות לעניין אי גידור מתחם האטרקציות כראוי (כפי שהתחייבה החברה) באופן שפוגע באפשרות התובע לפרסם במתחם. עוד טען התובע לניתוק חשמל ולשלילת האפשרות להשתמש במים ובמחסן שהוקצה לטובת הפעילות. בשל ריבוי התקלות ביקש התובע, לשלם את מחצית התמורה "ולוותר על הפעלת האטרקציות בחוף גלי גליל" (סיפת המכתב – נספח "ט" לת/1).

אין מחלוקת, כי התובע מסר שיקים לתשלום מלוא התמורה (הן בעבור החוף והן בעבור הקאנטרי), לשנת הפעילות הראשונה, אולם שיקים עתידיים על סך 62,500 ₪ הושבו לתובע (באשר לנסיבות ההשבה חלוקים הצדדים, כפי שיפורט בהמשך להלן).

במכתב מיום 9.2.2006, הודיע יועצה המשפטי של הנתבעת 2, עיריית נהריה (להלן: "היועץ המשפטי" ו"העירייה" בהתאמה) לתובע על ביטול ההסכם עימו, על פי החלטת החברה הכלכלית, בטענה לאי תשלום יתרת חוב לשנת 2005, המהווה לטענתה הפרה יסודית של ההסכם (נספח "י" לת/1 - להלן: "מכתב הביטול"). פניותיו והסבריו של התובע בעניין, ונסיונו לקבל את הסכמת הנתבעות להמשך הפעילות בקיץ של שנת 2006 לא הועילו, והביטול נותר בעינו. מכאן התביעה דנן.

לשם השלמת התמונה אציין כי בחודש 8/05 סיים רון פרומר את תפקידו כראש עיריית נהריה (לאחר שבית המשפט המחוזי הורה על ביטול הבחירות), ולתפקיד מונה מר ולד כראש עיר ממונה עד לקיום בחירות חוזרות, בחודש 12/05, בהן נבחר מחדש מר ז'קי סבג כראש העירייה, זאת לאחר ששימש בתפקיד זה עד להיבחר רון פרומר. אירועים אלו, אשר אכלסו את כותרות העתונות המקומית (ואף הארצית) למשך תקופה ארוכה, ואף הולידו מספר הליכים משפטיים, אינם מהווים באופן מפורש חלק מהמסכת העובדתית שבפני, אולם מאחר והם עמדו ברקע השתלשלות העניינים, ויש בהם, לדעתי, להסביר חלק מהמהלכים שביצעו הנתבעות כלפי התובע, מצאתי לנכון להזכירם.

טענות הצדדים

לטענת התובע, ביטול ההסכם עימו נעשה שלא כדין, ועל אף שהוא שילם את מלוא התמורה כנדרש. בכך הפרו הנתבעות את ההסכם בהפרה יסודית המקימה את זכותו לקבלת הפיצוי המוסכם, וזאת בנוסף להפרות נוספות של הנתבעות לאורך כל התקופה שבה התקיימה ההתקשרות (שהיא למעשה רק השנה הראשונה). לטענתו, הוכח כי הפיצוי המוסכם נקבע ביחס סביר לנזקים ולאובדן הרווחים שהיו צפויים לו כתוצאה מההפרה, ובפרט לנוכח הפסד רווחיו בגין פרסום.

באשר לטענת הנתבעות, כי התובע הפר את החוזה משום שלא ביטח את המתקנים כנדרש, הרי שהיא לא נטענה מעולם כלפי התובע בעבר, ונטענת בהליך זה בהרחבת חזית. מכל מקום, התובע הבין מנציגי החברה הכלכלית כי הכיסוי הביטוחי של הקאנטרי כיסה את פעילות התובע.

כאמור, טוענת העירייה, כי דין התביעה כלפיה להידחות מחמת חוסר יריבות ו/או היעדר עילה, שכן הסעד הנתבע הינו פיצוי מוסכם על פי הסכם שהעירייה אינה צד לו. החברה הכלכלית והעירייה הינם גופים משפטיים נפרדים ולפיכך אין יריבות בינה לתובע. לחלופין, מצטרפת העירייה לטענות החברה הכלכלית;

לטענה זו השיב התובע, כי העירייה היא בעל דין רלוונטי משום שהחברה הכלכלית הינה בבעלותה המלאה, והנתבעות ניהלו את עסקיהן ללא הפרדה של ממש. כמו כן, הפרות רבות נעשו על ידי העירייה עצמה, ובפרט- ביטול חוזה שלא כדין- על ידי היועץ המשפטי של העירייה.

10.לגוף התביעה טוענות הנתבעות כי מדובר בתביעה מלאכותית שנולדה עם דרישת החברה מהתובע לשלם לה חוב כספי הנובע מההסכם, בעוד שעלה מהראיות כי החוזה כלל לא הופר על ידן. התובע הוא שהפר את ההסכם בהפרה חמורה ולא ביטח את עצמו בגין נזק לצד ג', הפרה המביאה לפקיעת ההסכם מאליו.